פרשת תולדות-רציפויות והמשכיות
עקרון חשוב בחינוך הוא ההתמדה: "על מנת להגביר את הסיכוי שלחינוך יהיו השפעות ארוכות טווח, יש צורך לספקו על בסיס קבוע ומתמשך ולא כאירועים יחידים המנותקים מרצף תכנית הלימודים." (החוקר האמריקאי קויל). בדומה לכך אחד מעקרונות הלחימה של צה"ל הינה רציפות והמשכיות. כוונת עקרון זה הינה הפעלת לחץ בלתי פוסק לשם מניעת ההתארגנות של האויב וניצול ההצלחה כשחולשתו מתגלה. מטרת העל היא לגרום להכרעת המערכה הצבאית. נראה לומר שעקרונות יסוד אלו ניתנים ללימוד מפרשתנ,ו פרשת תולדות. חשיבותם של הרציפות, ההתמדה וההמשכיות ניכרת במעשיהם ואמירותיהם של רבקה ויצחק. ננסה לבסס את אמירתינו זאת מפסוקי הפרשה. וכך מעידה הפרשה על יצחק אבינו:
"וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". יצחק לא חופר בארות חדשים, יצחק דבק בשמות שקרא להן אביו, יצחק לא מחפש להטביע חותם אישי במעשיו אלא להמשיך ברציפות את דרכו של אברהם. אולי זהו חותמו האישי של יצחק ההמשכיות, חוסר החידוש, החידוש בלא לחדש, לבסס את הקיים, לשמר ולהמשיך את דרכו של אביו.
יוסי בנאי בשירו "אני וסימון ומואיז הקטן" מבטא את החזרה הזו, למקומות המוכרים לניחוחות הילדות אותם ערג לשמר ואולי אפילו להמשיך"
ולפעמים כשאני כך לבדי,
אני חוזר לסמטאות ילדותי,
אל נעורי שנעלמו עם השנים,
לחברים שלי ההם הישנים.
אני חוזר אל הצבעים והקולות,
אל העיניים התמימות והגדולות,
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות,
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט.
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן
יצחק לבדו, חוזר לסימטאות ילדותו, לחברים-אויבים אלימלך ומשרתיו, אל אותם בארות אל אותם שמות.
במובן מסויים הרבה יותר קל להיות נחשון, חלוץ, ראשון, וקשה יותר להיות בן הדור השני למהפכה. על פי דרך הקבלה יצחק אבינו מזוהה עם מידת הגבורה. הגבורה היא דווקא בהתאפקות, במאמץ לא להמציא את עצמך מחדש אלא ללכת במסלול שכבר קיים, לפסוע בתוך עקבות הרגליים של אביך. אם יצחק, בן הדור השני, לא היה מצליח במשימה הקשה הזאת, המהפכה של אברהם לא הייתה נמשכת. וכך רבקה נוהגת כיצחק בפרשת חיי שרה "ויביאה האהלה שרה אימו". רבקה יכלה לומר שהיא רוצה אוהל שלה, והיא תעצב אותו בסגנון שלה. היא תשים את העציצים והתמונות כפי שנראה לה. אולם יצחק ורבקה מבינים את תפקידם ברציפות ובהמשכיות ויצחק לא בונה בית חדש לרבקה. רבקה נכנסת לאוהל שרה, וממשיכה משם את דרכה, בענן שקשור על האוהל והברכה בעיסתה. מאוהל שרה ומבארות אברהם שואבים רבקה ויצחק את כוחות החיים, את דרכם סוללים בעקבות אותה דרך של אברהם, להם ולדורות הבאים ומלמדים אותנו את חידושם של הרציפות וההמשכיות.
שבת שלום!
הרב רפי טוויל